פסק-דין בתיק ב"ל 15825-11-11

1.     המערער, מר אברהם אברג'ל, הגיש ערעור זה לפי סעיף 5 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970, על החלטת הועדה הרפואית לעררים 9.10.11 אשר קבעה כי אין קשר סיבתי בין פגיעת האיבה במערער מיום 20.12.00 לבין הופעת מחלת הסוכרת אצלו.

הרקע העובדתי וההליכים הקודמים

2.     המערער נפגע פגיעת איבה ביום 20.12.00 כאשר אבן שנזרקה עליו פגעה בראשו. המערער לא איבד הכרתו אך נדרש לאשפוז של מספר ימים בשל זיהום בקרקפת. רמת הסוכר בדמו של המערער שנמדדה באשפוז הייתה 110 מ"מ.

3.     ביום 11.2.01 נמדדה רמת סוכר 150 מ"מ בדמו של המערער ונמצאו בה רמות גבוהות של קולסטרול וטריגצרידין.

4.     ביום 14.6.04 נמדדה רמת סוכר 283 מ"מ בדמו של המערער.

5.     ועדה רפואית לעררים מיום 25.10.09 קבעה כי פגיעת האיבה לא גרמה למחלת הסוכרת. היא נימקה זאת בכך שעל מנת לאבחן סוכרת נדרשות לפחות שתי בדיקות דם בצום בערכים מעל 126 מ"מ או ערך אקראי מעל 200 מ"מ, ואילו אצל המערער נרשם ערך בודד של 150 מ"מ, ורק כעבור שנתיים נרשם ערך של 283 מ"מ. הוועדה סברה ש "רמות הסוכר של 150 בנוכחות שומנים גבוהים יכולים ללמד שלפנינו תסמונת מטבולית אשר עם השנים הפכה למחלת סוכרת.... חבלת הראש הקטנה אינה מהווה גורם במקרה זה למחלת הסוכרת".

6.     המערער הגיש ערעור לבית דין זה על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 25.10.09 ובפסק דיין 27.12.09 הוחזר עניינו של המערער לוועדה, עם הנחייה לוועדה לתת את דעתה לכך שאין בקרב בני משפחתו של המערער חולי סוכרת.

7.     הוועדה הרפואית לעררים התכנסה על פי פסק הדין ביום 24.4.10. לוועדה הוצג נייר עמדה של ארגון הבריאות העולמי בו הובעה העמדה כי לצורך אבחנת מחלת הסוכרת, די בבדיקת דם אחת המראה ערך לא תקין של סוכר בדם, זאת להבדיל מטיפול במחלה, אשר על פי נייר העמדה מומלץ לאשר את האבחנה בבדיקה לא תקינה נוספת לפני תחילת הטיפול. בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים נקבע כי מחלת הסוכרת שכיחה מאוד בגיל המבוגר מעל גיל 40 גם ללא רקע משפחתי. הוועדה חזרה על קביעת הוועדה הקודמת בדבר היעדר קשר סיבתי בין פגיעת האיבה לבין מחלת הסוכרת של המערער.

8.     המערער הגיש ערעור לבית דין זה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 25.10.09. בטיעונו בערעור הסתמך המערער על נייר העמדה של ארגון הבריאות העולמי שהגיש לוועדה. בפסק דין מיום 3.7.11 בתיק בל 917-08-10, נפסק:

"העניין יוחזר לוועדה לעניין הסוכרת והממצאים בנוגע לה והמבחנים הנדרשים ותנמק אם יש או אין קשר לחבלה נוכח הקביעה כי לפני האירוע לא הייתה לו סוכרת. ומדוע ומהו המבחן או המבחנים המחייבים לקביעה של קיום מחלת סוכרות והאם יש בבדיקות אחרי החבלה להקים ממצא או ממצאים אלו לעצם הקביעה באבחנה מהנדרש לטיפול".

9.     הוועדה הרפואית לעררים התכנסה ביום 9.10.11 על פי פסק הדין בתיק 917-08-10. לוועדה הוצגה חוות דעת של ד"ר טד מילר המסבירה את נייר העמדה הנ"ל של ארגון הבריאות העולמי וקובעת על סמכו כי די היה בבדיקה מיום 11.2.01 שהראתה רמת סוכר של 150 מ"ג כדי לאבחן סוכרת אצל המערער, והעובדה שהמערער לא התבקש על ידי רופאיו לבצע בדיקה חוזרת בסמוך לבדיקה מיום 11.2.01 מהווה "פספוס" שמנע ממנו לקבל טיפול רפואי. כמו כן הוצג לוועדה מכתב רפואי של פרופ' איתמר רז שקבע, על סמך הבדיקה מיום  11.2.01, כי "ישנה סבירות גבוהה שהחבלה והטראומה אותה חווה (המערער) גרמו לעליית הסוכר, באדם שלא סבל מסוכרת לפני הפיגוע, אם כי אין בדיקה זמן קצר לפני הפיגוע לאשש הנחה זו".

10.הוועדה הרפואית לעררים קבעה בסיכום הדיון:

"הועדה התכנסה בתוקף פס"ד מתאריך 4.7.11 ובה נתבקשה לבדוק ולנמק אם יש או אין קשר לחלבה נוכח הקביעה כי לפני האירוע לא הייתה לו סכרת וכן מהם המבחן או המבחנים המחייבים לקביעת קיום מחלת סכרת. התובע אושפז עקב האירוע מח' נוירוכירורגית ולפי סיכום המחלה מדובר "לאחר חבלת ראש קלה כתוצאה מפגיעת אבן" ללא סיפור של אובדן הכרה הקאות". החולה היה בהכרה מדד גלזגו 15 הסיבה היחידה שאושפז ל-3 (ימים) היה זיהום בקרקפת שחייב מתן אנטיביוטיקה תוך ורידית. מקובל בספרות שחבלות ראש עשויות לגרום לעליה בסוכר, זמנית, אך במקרה זה נמדדו רמות סוכר תקינות - 110. כך שתיעוד זה מראה שחבלת הראש לא היה קשר.

בדיקה סוכר 1 בתאריך 1.2.01 חודשיים לאחר התאונה נמצאת רמת סוכר של 150 מ"מ כאשר לתובע לא היו כל סימנים המעידים על קיום מחלת הסוכרת. הסימנים המקובלים הם השתנה מרובה שתייה מרובה וירידה במשקל. לציין שלמרות ערך זה לא טופל התובע עד לבדיקת דם נוספת ב-14.6.04 שאז נמצאה רמת סוכר 283 ממ. ההנחיות ADA האיגוד האמריקאי לסוכרת קובעות שלצורך אבחנה של סוכרת בכל מקרה יש צורך לפחות בשני ערכים בצום או שילוב של ערך בצום בתוספת ערך של בצום או ערך פטלוגי לאחר המסת סוכר. רק במקרים בהם קיימת תמונה קלינית של סוכרת כמו שתואר לעיל אפשר להתחיל בטיפול גם על סמך ערך 1. אצל התובע שלא היו סימנים קליניים על מנת לקבוע קיום סכרת יש צורך בשתי מדידיות פטולוגיות. אם היינו הולכים לשיטתו של ד"ר מילר ... הרי כבר 23.1.84 בעת היותו בצבא הוא בעקבות בדיקה במרפאה צבאית נמצאה מדידה אחת של סוכר בגובה 120% מ"מ לכן כבר אז ניתן היה לקבוע שהחלה הסוכרת. התקופה הארוכה שחלפה בין בדיקת הסוכר ב-11.2.01 ובדיקה ב-14.6.04 שבעלת רמות סוכר גבוהות ללא כל תסמונת קלינית מלמדת שהתובע לא סבל מסוכרת בתקופה זו אלא סמוך לגילוייה 2004 לאור האמור לעיל לא הוכח שלתובע מחלת סוכרת מתאריך 1.2.01 ולכן אין לקבוע קשר בין התאונה הנדונה להופעת מחלת הסכרת שנים רבות לאחר מכן. הועדה עיינה בחוו"ד של פרופ' רז שנמנע לכתוב בצורה פוזיטיבית שיש קשר ברור בין התאונה להופעה המחלה".

11.להשלמת הרקע העובדתי נציין כי מחלת הסכרת הוכרה למערער משנת 2001 במסגרת נכות כללית.

טענות המערער

12.המערער טוען כי הוועדה שגתה בכך שקבעה שלא היה די בבדיקת הסוכר מיום 11.2.01 כדי לאבחן אצל המערער את מחלת הסכרת. המערער הסתמך לעניין זה על חוות דעתו של ד"ר מילר.

13.כן טוען המערער כי טעתה משלא אימצה את חוות דעתם של ד"ר מילר ופרופ' רז ואף שגתה בפרשנות מסקנתו של פרופ' רז, שלטענת המערער היא חד משמעית - יש קשר סיבתי בין פגיעת האיבה לבין הופעת הסכרת אצל המערער.

14.בנוסף טען המערער כי גם לשיטת הוועדה, לפיה נדרשות לפחות שתי בדיקות בלתי תקינות כדי לאבחן סכרת, מסקנתה כי המערער לא סבל מסכרת אינה מבוססת, שכן היעדרה של בדיקה נוספת אינו מוכיח שלו נלקחה היא הייתה תקינה.